סלסה זה אחד הסלטים הקבועים אצלנו בבית. לרוב אנחנו מכינים לבד בבית – אם בהכנה מהירה של 3-4 דקות או בבישול קצת יותר ארוך. ואם אנחנו מתעצלים או מתכוננים לכמות גדולה של אורחים אנחנו קונים סלסה מוכנה בסופר. לרוב יש לנו מותג קבוע, תוצרת חוץ, שעשוי מחומרים טבעיים בלבד והוא ברמת החריפות האהובה עלינו ואנחנו דבקים בו לאורך שנים.
פרי ניר הוציאו בימים אלו מטבל סלסה ישראלי והוא מוגדר כ"רוטב עגבניות פיקנטי" האם שרק על פי השם כבר הייתי צריך לחשוד שמשהו לא בסדר. סלסה הרי אמורה להיות מבוססת על פלפלים ולא על עגבניות. אבל מילא. שהטעם ידבר.
אבל הטעם… היה נורא. הפיקנטיות היתה חזקה מדי. משהו בין פיקנטי לחריף. כך שמי שאוהב חריף – זה לא הספיק לו אבל מי שאוהב פיקנטי – זה היה לו חריף מדי. המרקם של המטבל מוזר מאוד וכמו הטעם היה בין לבין. לא מספיק גס בשביל שיהיה סלסה ביתית – בעצם לא מספיק גס נקודה. המטבל היה גרוס וטחון ובעצם הזכיר מאוד (גם בטעם) מטבוחה עם גבשושיות. משהו שלא נעים בפה.
מה שעוד לא נעים בפה היה טעם הלוואי של הסלסה. חריפות לא נעימה שנשארה גם אחרי שהזזנו את הקופסא הצידה והחלטנו שלא לגעת במוצר הזה יותר לעולם.
את המוצר טעמנו עם דוריטוס דיפ ששרד לא רע את הסמיכות של הסלסה.
סלסה
